המשורר ישראל פנקס: השיר - כשאני חושב על ארץ רבה
הייתי באיזה מקום בחלום, מבחר, עמ' 33-32,
מתוך הספר ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים, 1965
כשאני חושב על הארץ הרבה וכל היופי הגנוז
המתנפל עכשיו אל העיניים
בציפורני טורף מעודנות, כשהזיתים העתיקים בגיא
שוצפים את המיצים המופלאים
באדמה, שורשיהם כשמתפתלים
בזדוניות ושואבים את מלוא עסיס האדמה
הפורייה, כשהעשב דוקר בירוק המתפוצץ את סוליות
הנעליים,
כשאני חושב על כל זה,
על הזהב הרע, במרתפים,
ועל האוצרות לרוב, האסורים,
על הרמונות המלכים ועל ברכי
הפילגשים, הווילאות המחשיכים והפרפרים הניצודים,
כשאני חושב על כל זה,
כשאני חושב על העולם, העולם הרחב, היפה,
זה שהיה וזה שיהיה,
על הצבעים המשתוללים בלי הרף והריחות השטים
את עננות, עם ערב
ועל ירושלים, שתמיד כשאני רואה,
אני חושב: מי ייתן וזה יהיה
לנצח בעיניי, ויודע כי לא כן,
ומאמץ עיניי לספוג
באישונים כלים את המראה,
כשאני חושב על כל זה,
הלב הולם בחוזקה ויורד
ועולה, המוח זוהר כשכווי ואני מרגיעו: שנית
זה לא יקרה.
אבל כשאני ברומא
או במדריד, ואנשים חולפים לידי ומניחים עשן
ומי גילוח, כשלבי אל תענוגים זרים יוצא,
כשנשות הקיץ החשופות בבית הקפה
משקשקות בספלוני חרסינה
דקיקה, כשתוקפת אותי היסטריה
קלה, כשאני שומע את משיין נפרם
בצעקה, בכל הפעמים האלה,
כשאני צוען על הארץ הרבה
מה הרושם שמתקבל מקריאת השיר?
הרושם שלנו הקוראים, לפחות מקריאת מחציתו הראשונה של השיר, הוא שפע אין-סופי של זוהר, של יופי, של אנרגיה ושל חיים, שקיים בעולם שמסביבנו.
הארץ איננה סתם ארץ אלא "ארץ רבה", יש יופי "שמתנפל אל העיניים". הזיתים שוצפים מיצים ולאדמה יש "מלוא עסיס". ישנם "אוצרות לרוב, הירוק מתפוצץ והשורשים לא סתם יונקים אלא "שואבים" את עסיס האדמה.
ובכל אלה קיימת מין מציאות של פלא ומסתורין - היופי הוא גנוז, המיצים מופלאים ונמצאים באדמה והשורשים פועלים מתחת לאדמה ועושים שם את מלאכתם האינטנסיבית.
מרכיב נוסף של הוויה זו הוא מרכיב חתרני ושלילי. לכאורה, השיר עסק רק בחיוב וביופי ללא גבול, אבל בין שורותיו מתגנבים "זדוניות, זהב רע, ציפורני טורף, העשב דוקר את סוליות הנעליים" ואולי גם "האוצרות האסורים" - כלומר האוצרות עצמם אסורים וכלואים ולא נגישים למי שרוצה אותם, או שהאוצרות אסורים לשימוש על ידי בני האדם, או שמדובר בשתי האפשרויות.
החלק הרצוף הראשון של השיר נקטע כל פעם על ידי פתיחה של המילים "אני חושב, כשאני חושב"
אם החלק הראשון של השיר עוסק בעולם שמסביב - הארץ, הטבע, העצים והעשב, הרי שבקטע השני המתחיל במילים "כשאני חושב", התפאורה משתנה ומה שמתואר הוא עולם של מלכות וארמונות והרמונות, של אוצרות וזהב חומריים ושל תענוגות מיניים - הרמונות ופילגשים, עולם מעשה ידי אדם.
אף כאן, כמו בחלק הראשון, יש אלמנט של מסתורין - "הווילאות מחשיכים", אבל גם אלמנט מפחיד, שהרי הזהב הוא רע והפרפרים ניצודים. במובן מסוים, השפע שקיים כאן אוכל בזדונו את השפע והיופי של עולם הטבע שתואר בקטע הראשון.
כך שאי אפשר להימלט מהתחושה המאיימת משהו, שלפיה אי אפשר להישאר עם היופי והשפע ללא פגע, כי כל הזמן מתלווים להם אכזריות, ציד ושלילת חופש וכלא. יש כאן מוטיב מרכזי של פריצת גבולות וחוסר גבולות, שיש לו פן מפתה ומרתק - אינטנסיבי ויפה, ויש לו פן שלילי של רוע ופגיעה בפרפרים ואפילו באדמה הפורייה. שורשי הזיתים העתיקים לא רק ניזונים מהאדמה הפורייה, אלא גם מנצלים אותה, שואבים את כוחה בזדוניות.
ואז שב המשורר בשלישית אל הפתיח של "כשאני חושב", ואל העולם שבחוץ, הרחב והיפה, שאותו תיאר בתחילת השיר, עם שפע צבעיו וריחותיו.
וברביעית שב המשורר ופותח במילים "אני חושב", ולראשונה הוא אינו מתאר את החוץ, את העולם, אלא את עצמו, פועל ואכן חושב. מחצית שיר ארוכה שאורכה 20 שורות שב וכתב המשורר שלוש פעמים כי הוא חושב, אבל רק עכשיו פירט מהן מחשבותיו.
מדוע השתהה המשורר באמירת התוכן של מחשבתו?
אפשר לשער כי הוא רצה לפרט את הרושם העשיר והאינטנסיבי של המציאות שאותה תיאר ובכך להעצים אותה, קודם שהוא שופך עליה מים קרים ובכך מדגיש את שבירותה, כפי שניווכח מייד.
ואכן, "מי ייתן וזה יהיה לנצח בעיניי, ויודע כי לא כן". כל השפע הזה על טובו ובעיותיו הוא זמני, הוא לא יתקיים לנצח! יש כאן תשוקה גדולה אבל זמנה קצוב! המשורר מאמץ את עיניו כי אישוניו "כלים", הם ייגמרו, יכלו, כי המראה לא ישוב. ישנה תשוקה בלב ההולם ובמוח הזוהר, אבל היא זמנית, שהרי "שנית זה לא יקרה".
כלומר, יש כאן עוצמה גדולה של חושים המופנים כלפי החוץ, כלפי העולם, ובאותה נשימה יש כאן גם אמירה כי כל זה הוא זמני, כי באינטנסיביות, בפאר וביופי כבר גלום הכיליון
בחוויה העוצמתית הזו של ספיגת מראות וריחות העולם והעבר המלכותי המפואר, שותפים חושי הראייה הריח. וגם החשיבה, התופסת מקום חשוב בשיר, גם היא שותפה לחושים ומלווה אותו לכל אורכו. בכך מהדהד השיר את התפיסה של הפסיכואנליטיקאי הבריטי ביון, שראה בחשיבה תהליך רגשי. לדבריו, חשיבת האם המטפלת בתינוקה מתמירה אלמנטים אצל התינוק שהוא אינו יכול לחשוב אותם, לאלמנטים שאפשר לחשוב אותם, ומחזירה אותם לתינוק. ברור כי במצב זה אין מדובר בחשיבה רציונלית של התינוק, אלא במצב רגשי שבו הוא נתון. החשיבה כרוכה אצל ביון במפגש עם המציאות והניסיון, בדיוק כפי שהמשורר מקיים בשיר מפגש אינטנסיבי עם המציאות וכך מעכל אותה על מורכבותה.
ומדוע "המוח זוהר כשכווי" (כתרנגול), מה משמעות דימוי זה: ייתכן שיש בתרנגול זוהר משום שהוא קורא את קריאת ההשכמה שלו כשהיום מאיר, ואולי משום שהוא מרובה צבעים.
חלקו האחרון של השיר
חלק זה לוקח אותנו הקוראים למקום שונה מהמקום שהיינו בו במהלך כל השיר. כאן כבר אין טבע וגם לא ארמונות מלכות, וגם לא פירוט מחשבתו של המשורר. כאן גם איננה ירושלים, הנזכרת בשיר קודם לכן והמצביעה על ארצו של המשורר. כאן זהו חוץ לארץ, כאן אלה ערי הבירה מדריד ורומא שבהן מבלים ומתענגים בני אדם בדרכים שונות שהם בראו. ישנם בתי קפה עם ספלי חרסינה דקיקים ואלגנטיים, וישנן נשים אלגנטיות וגם מושכות במחשופים שלהן ולבושות בבגדי משי, ואולי גם תענוגות מין עם אותן נשים, כפי שנרמז במילים "כשלבי אל תענוגים זרים יוצא...כשאני שומע את משיין נפרם".
על פניו זה עוד תחום של שפע חושים - טעם הקפה, ומראה בתי הקפה והנשים וספלי החרסינה, ושמיעת פרימת המשי, וריח הסיגריות והאפטר שייב ("אנשים חולפים לידי ומניחים עשן ומי גילוח"), וכולו מתרחש בחוץ לארץ, במקום שבהגדרה אמור לגרום הנאה לכל מי שנמצא ומטייל בו. ובאותו חוץ לארץ חגיגת החושים מגוונת יותר, וכוללת בתוכה גם את חושי השמיעה והטעם: המשורר שומע את פרימת המשי וטועם כנראה את הקפה שבספלי החרסינה.
אבל, מעשה שטן, גם כאן מבצבצים מבין שורות הבילויים סימני השאלה. התענוגים זרים והמשורר נתקף היסטריה, ואולי המצב אינו טבעי ואינו מתאים לו.
ומתי זה קורה? כשהמשורר "צוען על פני הארץ הרבה" - זו השורה שבה חותם המשורר את השיר
ישנה הארץ הרבה, שהייתה איתנו עוד מכותרת השיר, הארץ המלאה הרחבה העשירה הצבעונית, והמשורר נודד במרחביה. מחד גיסא, השיר אינו מסתיים, ונראה שהמשורר מלא תשוקה לחיים ורוצה להמשיך וליהנות ממנעמי חוץ לארץ; פירוש זה מתכתב עם הביוגרפיה של ישראל פנקס, שמתגורר לסירוגין בעשרות שנותיו האחרונות בפריז, ניו יורק ותל אביב. מאידך גיסא, אפשר שנדודי המשורר משקפים את ההכרה העצובה שלו בדבר זמניות תענוגותיו, ואת החיפוש העיקש שלו אחריהם חרף הבנה זו.
כך, אפשר שהמשורר אינו מוצא מנוחה שלמה - לא בטבע, לא במחשבות על מלכים וארמונות ולא בנסיעות לחוץ לארץ. בכל המקומות האלה המשורר מוצא הנאה חושית חזקה ועשירה, אבל היא איננה הרמונית ופירותיה זמניים, כמוהם כחיי האדם.
ולסיום, שירו של ישראל פנקס חושני ושופע אנרגיה, יופי וארוס ואף ממד פלאי, ובכך הוא מזכיר משוררים ישראלים ושירים ישראלים אחרים, דוגמת שירה של דליה רביקוביץ', "חמדה"; שירו של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים" ושירו של חיים נחמן ביאליק, "זוהר".
עם זאת, שירים אלה אינם כשירו של פנקס. אם בשיר שלו נכחה גם נימה של סופיות וזמניות, ושל משהו אכזרי, הרי בשירים האחרים מתקיימת הרמוניה בין המשורר/המשוררת לבין העולם שמסביבם, לבין הטבע על יופיו והמסתורין שלו, ובכך הם ממחישים חוויה שאיננה מתקיימת אלא לרגעים או לשעות, וסופה צפוי.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
